היקף ימי המילואים בצבא התכווץ משמעותית מאז 2004 ■ בעידן של סייבר ונשק מדויק, צה”ל החליט שמיותר להעלות אזרחים מן השורה לחודש על מדים – וכיום חוסך בזכות זאת 4 מיליארד שקל בשנה ■ האם ביום פקודה המהלך הזה יתגלה כנכון?
ט’, בן 40, סמג”ד במילואים בגדוד חי”ר, הפסיק לעשות מילואים באחרונה. הסיבה לכך לא היתה היעדר זמן או מוטיבציה. לאורך 15 שנות היכרותינו נשא ט’ בגאווה את הסטטוס של משרת מילואים פעיל. הופתעתי מהחלטתו, ושאלתי לסיבה בגינה פרש, אף שהיה יכול להמשיך בשירות עוד כמה שנים. “לא היה בזה כבר טעם”, השיב, “בשנים האחרונות הפסקנו לעשות תעסוקות מבצעיות וגם מספר האימונים פחת. כשאתה פוגש את החבר’ה פעם בשנתיים־שלוש, הקשר נחלש. המדיניות של ביטול התעסוקות במילואים פגעה בלכידות. ביקשתי שיעבירו אותי לתפקיד שבו כמעט אף פעם לא מזמנים אותי”.
המקרה של ט’ משקף למעשה את התהליך שעבר שירות המילואים בשנים האחרונות, אליו התווספה בשבועות האחרונים הסערה במערכת הביטחונית סביב הדו”ח הסודי שחיבר נציב קבילות החיילים, האלוף (במיל’) יצחק בריק, על מוכנות צה”ל למלחמה. בריק הזהיר בדו”ח מפני השלכות הקיצוץ הגדול באנשי קבע ובהמשך שירות החובה. הדו”ח מתייחס לצה”ל כמקשה אחת, ללא התמקדות בחיילי המילואים. מבקר המדינה החל בימים אלה בבחינה משלו של הנושא.
זהו גם המקום שבו צה”ל שינה את פניו באופן מוחלט בעשור האחרון. בין 2004 ל–2017 צנח מספר ימי המילואים שאזרחי ישראל נקראים אליהם ב–83%. מצבת הכוחות של משרתי המילואים — מאגר האזרחים המשתייכים למערך — קוצצה ב–100 אלף בתקופת הרמטכ”ל גדי איזנקוט.
נתונים אלה מגלמים את שיאה של המגמה, שבמהלכה צה”ל נאלץ להתעמת עם העלות התקציבית של ימי המילואים, והחליט שהוא זקוק להרבה פחות מהם מבעבר. הם גם משקפים את העובדה שבחוק המילואים, שנכנס לתוקפו ב–2008, ישראל הציבה לעצמה גבולות מתוך רצון לשמור על מסלול חיים אזרחי תקין לתושביה. מאז נדרשה מערכת הביטחון לזכור מה הן המטרות שעבורן היא מגייסת אזרחים למילואים. ב–2018, אתוס “האומה המשרתת” אינו קיים עוד.
